יום שלישי, 19 בינואר 2016

פרק שני - ההכנות והחששות לקראת העלייה *תיקון*


ההכנות לקראת העלייה


משפחות בעיראק אורזות לקראת העלייה ארצה
לאחר שנים של איסור עלייה מעיראק, חוקק בשנת 1950 בעיראק "חוק ויתור הנתינות" שקבע כי ליהודים מותר לעזוב את עיראק, בתנאי שיוותרו על נתינותם (אזרחותם) העיראקית, על כל רכושם ועל זכותם לחזור לעיראק בעתיד. עד אז, ממשלת ישראל, שהייתה מודעת למצבם הקשה של היהודים, חיפשה דרכים להעלותם ארצה (לדוגמא, יצירת נתיב יבשתי וחשאי לישראל שהיה ארוך ומסוכן. בנתיב זה עלו לישראל מדצמבר 1949 עד פברואר 1950 כ - 3,000 יהודים).
תחילה נרשמו לעלייה רק יהודים מעטים, משום שחששו שמטרת החוק היא לחשוף את הציונים ולאסור אותם. אולם לבסוף הסתבר שממשלת עיראק אכן מאפשרת ליהודים לעלות לישראל והחלה הרשמה המונית לעלייה. בעקבות כך, ויתרו על נתינותם מרצונם החופשי רוב יהודי עיראק, כ - 124,000 יהודים, שעלו לישראל ונאלצו להשאיר את כל רכושם וכספם בעיראק. היהודים,שנאלצו לוותר על רכושם, מצאו פתרונות שונים. לדוגמא, לחלק את רכושם לחבריהם הערבים או להחביא תכשיטים קטנים וכסף בבגדיהם.
היהודים החלו להתארגן במקומות מגוריהם, בעזרתה של הקהילה אשר ריכזה את הרישום לעלייה ואת התשלום לממשלת עיראק עבור הדרכונים. לכל טיסה נקבע תאריך, שלקראתו היהודים מן הקהילות השונות הגיעו לבגדד הבירה ובה המתינו אצל קרובי משפחה או במבני ציבור של הקהילה עד לטיסתם. ארגון היהודים בעיראק לקראת הטיסה ארצה נעשה באמצעות שליחי הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט (ארגון יהודי-אמריקאי שפועל עד ימינו ומטרתו היא להציל יהודים הנתונים תחת איום בכל רחבי העולם).
מטוס מעיראק בדרכו לישראל
לשם הטסת העולים שכרה ממשלת ישראל את שירותיה של חברת תעופה אמריקאית (Near East) שהטיסה את היהודים מבגדד לקפריסין, ומשם הועברו העולים לישראל. כאשר זרם העלייה גבר, ממשלת עיראק חדלה להקפיד על כך שהטיסה תהיה דרך קפריסין והמטוסים המריאו מבגדד היישר ללוד.
"הרכבת האווירית" הזו שבמסגרתה הועלו יהודי עיראק לישראל ראשיתה באפריל 1950 וחלקה העיקרי נמשך כשנה ורבע עד ל-15 ביולי 1951. לאחר העלייה ההמונית הזו נותרו בעיראק רק כ - 6,000 יהודים.





אליעזר ונעימה ששון מספרים על ההכנות לקראת העלייה מהזוית שלהם:

אליעזר ששון:"אנחנו חיינו באזור ההררי, הכורדי של עיראק, והיו לנו קשרים מצוינים עם הסביבה שלנו. אבא שלי היה גבאי בית כנסת, ולמשפחה של אבא שלי היו עסקים רבים בהלבשה, במסחר בעורות, בצמר, בחיטה, בחומוס, בשומשום ובדברים רבים נוספים. היו לו שותפים מוסלמים שכולם היו בחתונה שלנו ו[היו] חברים שלנו...
כשהשלטונות העיראקיים הודיעו שמותר לכל [יהודי] עיראקי שרוצה - לעלות לישראל, זה היה מצד אחד שמח - תמיד חלמנו על 'ירושלים, ירושלים' - ומצד שני מאוד עצוב. בכינו כשעזבנו... היה קשה לעזוב גם מבחינת המעמד וההכרה. וגם לא ידענו מה מחכה לנו בארץ.
אני הייתי מעין ראש משלחת והייתי אחראי על ארגון הקבוצות מהאזור שלנו. הכרזנו בבית הכנסת שכל מי שרוצה לעלות יבוא להירשם. כל פעם נרשמה קבוצה, אנשים מבית הכנסת, שרצו לעלות, ואני ארגנתי את הרשימות כדי שאפשר יהיה להוציא להם פספורטים. הייתה קבוצה בבגדאד שטיפלה בזה. היה צריך לשלם 21 דינר לאדם. דינר היה אז הרבה כסף. בכסף של היום זה אולי 10 שקלים, אבל במושגים של אז בעיראק היה אפשר לקנות כבש שלם בדינר. היית יכול לקנות הכול. הרבה אנשים לא שילמו. לא היה להם כסף. אז ויתרנו להם. הרבה אנשים קיבלו כסף ממשפחה. אני שילמתי להרבה אנשים מהכיס שלי. בנוסף לזה ישראל שילמה על כל אחד מהעולים דינר אחד. קנתה את כל האוכלוסייה העיראקית בדינר אחד לכל ראש. היינו קובעים תאריך ליציאה, מזמינים אוטובוסים, וכשהתארגנה קבוצה היינו שולחים אותה לבגדאד. המשפחה של נעימה עלתה לפנינו. אנחנו באנו בקבוצה השלישית הגדולה של העולים, כבר באמצע שנת 1951. ארגנו מהאזור שלנו בערך 285 משפחות ובהן גם אנחנו וגם אבא שלי הזקן בן 97. נעימה הייתה בהריון הראשון שלה, עם הבת הגדולה שלנו מירי."


נעימה ששון:"ידענו שבשדה התעופה מחרימים את הרכוש ולנו היו הרבה תכשיטים - זהב הכי טוב, פנינים, שטיחים פרסיים מקיר לקיר. אז חילקנו את הרכוש לערבים החברים שלנו. היו לנו כמה בתים וחילקנו אותם, ואת כל הרכוש וכלי הבית. חבר הציע שניתן רק לו את התכשיטים והוא ימכור וישלח לנו כסף לארץ. מילאנו לו סדין שלם בזהב, תכשיטים, של כל נשות המשפחה. אחרי שלושה ימים בא ואמר שהכול נגנב, ושאם ילך למשטרה יהרגו את כולנו שניסינו להבריח. לא ידענו אם להאמין לו, אבל ממילא הכול הלך. אמרו שגם אם נבלע את הזהב, אז בשדה התעופה יפתחו לנו את הבטן עד שיוציאו וישאירו את הזהב בעיראק."

מתוך המאמר:"עזרא ונחמיה" מאת בתיה קץ, אתר מט"ח


החששות

תחילה, היהודים חששו שמטרת חוק ויתור הנתינות הייתה לחשוף ולאסור את הציונים, אך כשהבינו שמדובר בנכונות אמיתית של עיראק לאפשר את עליית היהודים, הם החלו להירשם בהמוניהם.
יהודים רבים נהנו ממעמד חברתי וכלכלי גבוה, וחששו להגיע לארץ ישראל חסרי כל (ממשלת עיראק הקפיאה את רכושם של העולים לישראל) ולהיפרד מחבריהם המוסלמים והיהודים שנשארו בעיראק.
בנוסף חששו ודאגו לעתידם בישראל. הם חששו שלא ימצאו פרנסה ועבודה טובה, שלא ישמרו על קשר עם חבריהם היהודים שעלו איתם, שלא ירכשו חברים חדשים מישראל. חשש נוסף היה בעניין הדיור (באותה תקופה, העולים נשלחו למעברות או שנאלצו לגור ברחוב).


עלייה זו עוררה חששות גם מצד מדינת ישראל. שלמה הלל, מראשי המארגנים של עליית יהודי עיראק, מתאר שתי גישות שונות לגבי נושא העלייה: גישתו של לוי אשכול (אז גזבר הסוכנות) וגישתו של דוד-בן-גוריון (אז ראש הממשלה ושר הביטחון):
לוי אשכול ניסה להאט את קצב העלייה בטענה שלא ניתן היה לקלוט את כל היהודים מעיראק, שכן לא היו מספיק מקומות מגורים, אפילו לא מספיק אוהלים, ושהיהודים שיעלו יצטרכו לגור ברחוב.
לעומתו, דוד בן גוריון טען שלמרות הקשיים יש לזרז את העלייה שמא ממשלת עיראק תחזור בה מהחלטתה כשתבין שבעצם היא מחזקת את היישות הציונית ותבטל את "חוק ויתור הנתינות".


במקביל גדלו גם הלחצים להגברת העלייה מרומניה, ובארץ המשיכו להתלבט היכן להשקיע את מירב מאמצי העלייה. הממשלה והנהלת הסוכנות העדיפו את העלייה מעיראק, מפני שהיהודים הנשארים בעיראק היו נתונים לסכנה גדולה יותר מזו של היהודים ברומניה. למרות איומה של ממשלת עיראק להפסיק את העלייה לאחר שנזרקה פצצה לבית כנסת בבגדד, ששימש להכנת יהודים לעלייה ובגלל קשיי הקליטה - הסוכנות לא הסכימה לחרוג ממכסת העלייה, שעמדה על 10,000 איש לחודש.

אני תומך בעמדתו של דוד בן גוריון מפני שלא היה ניתן לחזות אז את החלטותיה של ממשלת עיראק. לא היה ניתן לדעת אם היא לפתע תבטל את חוק ויתור הנתינות ותחזור למדיניותה הקודמת של איסור עליית היהודים לישראל. אני מאמין שעדיף לגור בצפיפות רבה באוהלים או אפילו ברחוב במדינה שלנו - יהודים עם יהודים - לקיים את מצוות הדת ולחוש מוגנים מאשר לגור בבתים בעיראק, שבה נהגו לפרוע ביהודים (לדוגמא, אירוע ה"פרהוד" שבמהלכו נהרגו 179 יהודים, כ - 2,000 נפצעו ו כ- 50 אלף נשדדו) ולהיות שרויים בפחד ולחץ תמידיים. עם זאת, לא הייתי מאיץ בהרבה את זרם העלייה, אלא לפחות משאיר אותו כמו שהוא ולא מאט אותו.