יום שלישי, 23 בפברואר 2016

פרק שלישי - קליטתם של העולים מעיראק בישראל

מחנות העולים

כשהגיעו העולים לארץ, היה עליהם להגיע אל מחנה מעבר ששמו שער-העלייה (נמצא ליד חיפה). שם נבדקו מסמכיהם האישיים, חפציהם, נרשמו פרטיהם האישיים וגם מצב בריאותם. הם קיבלו חיסונים שונים וגם עברו חיטוי בדי-די-טי (רעל שעלול לגרום לסרטן באדם, בעל פוטנציאל לטרטוגניות ועלול לסכן עוברים), בגלל מכת הכינים ומכות אחרות. קבלת הפנים הזו זכורה אצל רבים מהעולים כטראומה האיומה ביותר שחוו בקליטתם.

עולים מגיעים למחנה העולים "שער עלייה" שליד חיפה

ריסוס בדי-די-טי

בתחילה, שער-העלייה נועד להוות מחנה מעבר לימים ספורים עד שבוע, אך כשזרם העלייה גבר, שהייתם של העולים התארכה בו לתקופה של כשלושה עד שישה חודשים. בתחילה עברו ממנו למחנות עולים ברחבי הארץ, שהיו כל מקום שבו ניתן היה לשכן אנשים: כפרים עבריים שננטשו במלחמה, בסיסים צבאיים בריטים וכן מחנות אוהלים, בדונים ופחונים במקומות שונים. יושבי המחנות קיבלו את כל צורכיהם מהממסד ולא היו צריכים לצאת לעבודה. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית הייתה אחראית למחנות העולים ודאגה לאחזקת היושבים בהם, בעלות של חצי מיליון דולר בחודש (יותר משליש מהתקציב של המחלקה הזו), היא מימנה את כל צרכיו של העולה (כולל חינוך, מזון, דמי כיס ובריאות). בשל מספר העולים הרב, גדלה אוכלוסיית המחנות - בינואר 1949 ישבו 28,000 אנשים במחנות. ב8 החודשים הראשונים שלאחר הכרזת המדינה, 1 מתוך 4 עולים נשאר במחנה, והשאר הסתדרו בכוחות עצמם.
מחנה העולים "שער-העלייה", 1950
בסוף 1949 ישבו במחנות יותר מ- 90,000 עולים. מכיוון שהעולים שהו זמן רב במחנות והעולים המשיכו להגיע ארצה, מחנות עולים הוקמו במהירות בכל הארץ, ללא תשתית מתאימה, בהתחלה במבנים שננטשו ע"י הצבא הבריטי - בעתלית, פרדס-חנה, רעננה, בנימינה, חדרה, ראש העין וכו'. לאחר מכן הוקמו מחנות עולים גם בבאר-יעקב, קרית-אליהו, קרית-מוצקין, רחובות וירושלים. 
התנאים במחנות היו קשים ביותר - צפיפות, מחסור במתקנים סניטאריים, אולמות שינה לעשרות אנשים ומזון דל, שהוכן במטבחים מרכזיים. יושבי המחנות היו מנותקים מהארץ ומהאוכלוסייה בשל מיקום המחנות, קשיי השפה של העולים ומתחושת העליונות של הוותיקים על העולים. מעט מאוד עולים קראו עיתונים או האזינו לרדיו. בנוסף, נאסר על יושבי המחנות לחפש עבודה מחוץ למחנות בזמן ששהו בהם. כתוצאה מכך, העולים ישבו חודשים בלי לעשות דבר, מדוכאים, מתוסכלים, חסרי אונים ותלויים בפקידים.
העולים גרו בחדרי שינה גדולים ובין משפחה למשפחה הפרידה מחיצה מאולתרת.
לאחר שלא נותר מקום בחדרי השינה, הוקמו פחונים ואוהלים. שירותים ומקלחות הוקמו מחוץ למקום המגורים ושימשו מספר רב של משפחות.

העולים אכלו בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום (במימון הסוכנות היהודית) ולא שילמו גם על כל יתר השירותים שקיבלו (חינוך ובריאות). בד"כ ארוחת הבוקר הייתה מורכבת מלחם שחור, מרגרינה או ריבה ותה. ארוחת הצהריים הייתה לרוב לא בשרית וארוחת הערב הייתה דומה לארוחת הבוקר. בכמה מחנות היה מחסור במזון שהחמיר את מצבם הבריאותי של העולים והגביר את הסיכויים להתפשטות מגיפות, גם בשל המחסור ברופאים ובציוד רפואי.
המחנות היו זמניים ולכן לא התפתחה בהם מערכת חינוך משמעותית, אך במספר מחנות הוקמו גני ילדים ובתי ספר, שבהם המורים והגננות נשלחו ע"י משרד החינוך. ילדים רבים במחנות נשלחו למוסדות של עליית הנוער וארגון ויצ"ו, אף על פי שהורים רבים סירבו לשלוח את ילדיהם שסייעו בפרנסת המשפחה.
בכל מחנה עולים היה מבנה שנועד להיות מבנה תרבות. היו בו מעט ספרים ועיתונים, והמורים שלימדו את הילדים העבירו בו לפעמים שיעורי ערב למבוגרים.

ב 9 באוגוסט 1951 פרץ מרד במחנה "שער העלייה" לאחר שאלפי עולים מעיראק התנגדו להתפנות למעברות (משום שהיה להם נוח לא לעבוד, ולזכות בתמיכה הכלכלית של הממסד, שכן במעברות היה עליהם לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמם) אחרי שהייה של חודשים במחנה. לאחר איומי המשטרה הסכימו 2,000 איש ועזבו את המחנה, ואילו האחרים התנגדו להעברתם.

שיעורי האבטלה במחנות היו גבוהים ביותר. מציאת עבודה הייתה קשה משום שבאותה תקופה היו הרבה מובטלים בישראל ורוב המחנות מוקמו בפריפריה. יתרה מזאת, רק מעטים מתושבי מחנות העולים היו מוכשרים למקצוע כל שהוא (כ- 6.7% בשנת 1950) ועוד 221 היו בעלי מקצועות חופשיים.

אולם מגורים במחנה העולים "שער העלייה", יולי 1949
אולם מגורים במחנה העולים "שער העלייה", יולי 1949
המצב הקשה במחנות העולים תואר על ידי ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, ד"ר גיורא יוספטל (הציטוט הובא מתוך אתר מט"ח, "המעברות" - מאת מרים קצ'נסקי:
  • "...כשחמישים איש ואשה, זקנים וילדים, נמצאים באולם שינה אחד, מן ההכרח שתתהווה אטמוספרה בלתי-אפשרית. אלה הם תנאי השפלה, אשר אסור לנו להחזיק אנשים בהם. במחנות ישנם פשעים סוציאליים מכל המינים, מלבד רצח, זנות, גניבות ואלימות. החומר הטוב הבא למחנות יורד בתוך זמן קצר ושוקע למצב של דפרסיה, עד שאין בכוח האנשים לעשות דבר, אלא לבכות בשקט. דובר על אחוז הנכים וכו'. אין זו שאלה של מספרים. אנשים אלה מכבידים על הקליטה; הם אוכלים את התקציב של הקליטה ואי-אפשר להחזיקם יחד עם הבריאים...צריך שהממשלה תדע ש - 47 נפש [באולם אחד] פירושם חומר-נפץ למדינה כולה, לא רק איום לסוכנות שתיכשל במלאכתה."
  • פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 29.3.1949, ארכיון ציוני מרכזי (אצ"מ)

התנאים הסניטאריים במחנות העולים היו ירודים ביותר, שאופיינו בזוהמה בחדר האוכל, צחנה וכן חסור בשמיכות. השירותים הציבוריים היו מלאים צחנה וזבובים. היו כמה ברזיות שמהן מילאו מים והביאו אל האוהל. במים האלו השתמשו לשטיפת ידיים ופנים, לשטיפת כלים ולרחצת הגוף. במחנות העולים ובמעברות התחילו להתפשט מחלות מעיים שונות.
יש לציין כי מפגשם של העולים מעיראק עם מחנות העולים היה לרוב טראומטי הרבה יותר מאשר זה של עולי אירופה, מפני שעולי אירופה שניצלו מהשואה התרגלו לנדודים, תנאי סבל ומחנות. אולם עולי עיראק שעזבו אורח חיים טוב, רכוש רב ומעמד חברתי גבוה התקשו להתרגל בתוך זמן מועט לרמת חייהם החדשה במחנות העולים, שהייתה ירודה משמעותית מזו שהייתה להם בעיראק.

  • המחנות היוו מקור לתעמולה עוינת בעולם כנגד העלייה לישראל. "מבחינה היסטורית, המחנות בישראל משקפים את אחד הכשלונות האירוניים ביותר בעולם. יהודים מחזיקים יהודים אחרים במחנות. נראה שלא למדו דבר מהטראגדיה שעברה עליהם." (תום שגב, 1949, הישראלים הראשונים, ירושלים 1984, עמ' 130).
מחנה עולים בית-ליד, 1949
המחנות הפכו להיות חבית אבק שריפה: מחד גיסא, גרו בהם אנשים ללא תעסוקה וללא עתיד, ומאידך גיסא, ראיה לחולשתה של מדינת ישראל ביכולתה לפתור את בעיית העקורים. כעבור זמן לא רב נמצא הפתרון לבעיה: מחנות העולים הפכו למעברות עולים, עם מבנים זמניים ויציאה לעבודה מאורגנת וקבועה עד שיימצא פתרון הדיור הסופי.





המעברות

מפת המעברות
מפת המעברות 1950-1952
כאמור, מצב העולים המחפיר במחנות העולים דחף למציאת פתרון מהיר, שכן היה מוסכם שהשארת מחנות העולים, פירושה "התפוצצות מוכרחת" קרובה.

הפתרון שנמצא בחודש מאי 1950 ע"י לוי אשכול (שהיה גזבר הסוכנות היהודית ומנהל מחלקת ההתיישבות שלה) הוא המעברה:
"...לשים קץ למחנות, לא להרחיב עוד את כוח קיבולם, להקים ברחבי הארץ שיכוני עולים או שכונות עולים, ואפילו לתקופת מעבר בלבד. שישתרעו מדן ועד באר-שבע . . . על פני כל הארץ. נוכל להפוך חלק מן האמצעים לכלכלה, שאנו נותנים לעולים לשם השקעה פרודוקטיבית." (נלקח מאתר ויקיפדיה)

במעברות, שהוקמו ע"י הסוכנות היהודית, בשיתוף משרד העבודה של ממשלת ישראל, העולים קיבלו מקום מגורים זמני באוהלים או צריפים, ונדרשו לעבוד כדי לקיים את עצמם (בניגוד למחנות העולים שבהם נאסר על העולים לעבוד, וכל צרכיהם סופקו ע"י הממסד). המעברות נבנו בן לילה מחומרי בנייה קלים שמהם הוקמו מבנים זמניים: בשלב הראשון אוהלים ואח"כ בדונים, שלאחר מכן הוחלפו בפחונים ובצריפונים שהיו צפופים ביותר (השטח של צריפון היה לכל היותר 10-15 מ"ר). באוהלים לא היודלתות, וכמובן שלא מנעולים, אך לא היה חשש מגניבות - לא היה מה לגנוב. לצד מבני המגורים הנ"ל, הוקמו צריפי עץ שבהם רוכזו השירותים במקום: בתי תינוקות, גני ילדים, בתי ספר, צרכניה, לשכת עבודה, מרפאה, בית כנסת וכו'. בכל מעברה הוקמה בנוסף גם תשתית זמנית, מתוך הנחה שהעולים ישהו זמן מועט במעברות, עד שייקלטו היקלטות קבע בחברה הישראלית. כל מבני המגורים במעברות, ללא יוצא מן הכלל, לא חוברו בשנים הראשונות לרשתות המים והחשמל. המבנים שהוקמו היו זמניים בגלל המחסור בכסף לבניית מבנים קבועים ומשום שזמן הקמתם היה קצר, ולא נדרשה השקעה מוקדמת בתכנון ובהכשרת השטח. גם השם "מעברה" שם דגש על היותה של התופעה זמנית. ראשית נבנו 40 מעברות שהגיעו לבסוף ל - 127, ובתוך פחות משנתיים חיו במעברות למעלה מ 220,000 בני אדם.
בסוף 1950 ובתחילת 1951 נקבע שעל כל משפחת עולים שאינה יכולה להסתדר בכוחות עצמה ובראשה אדם עד גיל 45, לעבור ממחנות העולים למעברות, אלא אם כן קיימות סיבות המעכבות את המעבר הזה, כגון סיבות בריאותיות.
גם משפחות שראשיהן היו מוגבלים בכושר עבודתם הופנו למעברות וקיבלו זיכיונות לחנויות ולבתי מלאכה במעברות.
עד סוף 1950 מספר יושבי המעברות הגיע ל - 93,000, וביניהם בלטו עולים משתי עליות גדולות, שהגיעו בתקופת המעברות: מעיראק ומרומניה.
בסוף שנת 1951, מספר יושבי השיכונים הזמניים (מעברות, בתי-עולים, מחנות-עבודה ומחנות מעבר) הגיע לשיא - 256,506 אנשים.
מעברה ליד נהריה, 1952
בתחילה, חולקו המעברות לארבעה סוגים:

  1. מעברות עירוניות (ליד עיר): יושביהן הועסקו בעבודות עירוניות.
  2. מעבריות מעורבות (ליד מושבות גדולות): יושביהן הועסקו בעבודות עירוניות או חקלאיות.
  3. מעברות כפריות באזורי ההתיישבות: יושביהן עסקו בחקלאות.
  4. מעברות עצמאיות: שנועדו להיות יישובים עצמאיים בעתיד, כמו קריית שמונה (חלסה) בגליל העליון או תל-ירוחם (מעברה עירונית) בנגב.

התפקידים והמטרות של המעברות:

  1. מציאת פתרון לבעיית קליטת העליות - דיור.
  2. פיזור האוכלוסין גם לדרום ולגליל.
  3. מעברות רבות הוקמו בסמיכות ליישובים וותיקים, במטרה לשתף את האזרחים הוותיקים בקליטת העלייה.
  4. לצמצם את תלות העולים בגורמי הקליטה, ולתת הזדמנות ליוזמה עצמית.


מעברת עמישב
אף על פי שהמעברות יועדו לעולים מכל הארצות, עד מהרה, רוב יוצאי אירופה הצליחו לצאת מהמעברות בזכות קשרי משפחה או בעזרת ארגוני עולים מארצות מוצאם. כך נותרו במעברות בעיקר העולים מארצות האיסלאם.
רבים מיהודי עיראק שעלו לארץ במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" שוכנו במעברת עמישב (מעברת פתח-תקווה). ראשוני המתיישבים בה היו עולי עיראק, ולאחר מכן באו עולים מפרס, ממרוקו, מארצות הברית, מרומניה ועוד.
מעברת עמישב
בית הקפה הראשון שנפתח במעברת עמישב הוקם בכניסה למעברה והיה בו מקלט רדיו ענקי. בערבים ובייחוד בליל שבת, היו אנשים נוהרים אל בית הקפה. בהתחלה מכרו בו תה (שנהגו לשתות בבתי הקפה בעיראק) ואח"כ גם קפה. היה שם מישהו שהגיש מים מג'ריקן ללקוחות כל הזמן על חשבון הבית.
מאוחר יותר נפתח בעמישב בית קולנוע והוקמה קבוצת כדורעף חובבנית.
במעברת עמישב פעלו שני בתי ספר בצריפים דלים ורעועים שבהם הציוד היה מועט. בחורף סבלו התלמידים והמורים מחום בלתי נסבל, ובחורף - מקור רב.






לפי מפקד שנערך בין תושבי הדיור הזמני - מעברות, מחנות עבודה, מחנות מעבר ובתי עולים (למעט שער-העלייה בחיפה) ב - 1 בינואר 1953 , מטעם האגף לסטטיסטיקה של מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, הייתה התפלגות העולים כדלקמן:
מס'ארץ מוצאמשפחות% (אחוזים)נפשות% (אחוזים)
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
פולין
רומניה
ארצות אירופה אחרות
עיראק
פרס
תימן, עדן
ארצות אחרות באסיה
אלג'יר, מרוקו, תוניס
לוב, טריפולי, טנג'יר
מצרים
צפון ודרום אמריקה
לא מוגדרים
3,030
14,659
1,695
18,071
3,887
3,323
2,172
3,778
4,319
1,788
24
3,508
5
24.3
2.8
30
6.5
5.5
3.6
6.3
7.2
3
-
5.8
8,205
34,424
4,337
79,175
16,455
12,214
7,421
12,745
17,463
6,878
54
11,673
3.9
16.3
2.1
37.5
7.8
5.8
3.5
6
8.3
3.3
-
5.5
.סך הכל60,254
משפחות
100%
211,044100%
מהטבלה ניתן להסיק שרוב דיירי השיכונים הזמניים היו בעיקר עולי עיראק ואחריהם עולי רומניה, וכן כי שני שלישים מתושבי הדיור הזמני בתחילת 1951 היו עולים מארצות האיסלאם.



התנאים במעברות חייבו שירותי בריאות רבים ומגוונים (רפואה מונעת, שכללה בדיקות היגיינה, חיסונים, פיקוח על חדרי אוכל וכו', וכן שירותי עזרה רפואית שוטפת ואשפוז), שסופקו על ידי קופת חולים הכללית, משרד הבריאות והדסה. בכל מעברה הוקמה מרפאה של קופת חולים.


קופת חולים במעברה ליד תל-אביב , 1949
החינוך במעברות

גן ילדים במעברת עמישב, 1954
ילדים לומדים במעברת כסלון, 1950
בספטמבר 1949 חוקק "חוק חינוך חובה" שקבע כי חובת הממשלה לספק שירתי חינוך לגילאי 5-12, חובת הרשויות המקומיות להשתתף בסיפוק שירותים אלה וכמו כן שעל ההורים מוטלת החובה לשלוח את ילדיהם לבית הספר באופן סדיר. אולם מספר התלמידים הכפיל את עצמו מ תש"ט לתשי"א (הגיע ל 184,797 תלמידים) ויצר מעמסה כלכלית על הממשלה. היה מחסור במבנים נאותים, בשולחנות, בכיסאות, בספרי לימוד. בנוסף, היו מעט מורים, מספר המשרות גדל גם הוא פי 2: מ 4,153 ל - 8,440 והסמינרים לא יכלו להכין מספיק בוגרים. לכן מורים לא מוסמכים החלו לעבוד במערכת החינוך, הרבה מהם מהעולים עצמם, שלא ידעו מספיק טוב את השפה העברית והיו ללא הכשרה פדגוגית. המורים המוסמכים העדיפו לעבוד במרכזים מבוססים, ואילו המורים הבלתי-מוסמכים, יחד עם מורות צה"ל לימדו במעברות. גם ההוראה עצמה במעברות הייתה קשה יותר מההוראה ביישוב הוותיק משום שהיה צורך בהקניית השפה העברית ברמות שונות ועקב מוצאם השונה של הילדים. גם תנאי המצוקה, התברואה ופגעי הטבע הקשו על תהליך ההוראה. במיוחד היה קשה מצבן של המשפחות ברוכות הילדים, שרובן הגיעו מארצות האיסלאם, שמסיבות כלכליות נאלצו לשלוח את ילדיהם לעבוד, במקום ללמוד בבתי הספר, כפי שמחייב "חוק חינוך חובה". בעיה נוספת הייתה הבנות שלא נשלחו ללמוד בגלל המסורת שבנות אינן לומדות, וגם מפני שהיה עליהן לעזור לאימהות שלהן בהחזקת משק הבית. 
ניתן היה לראות בבירור שבתי הספר של המעברות נמצאו במצב נחות בהשוואה למערכת החינוך הכללית.


התעסוקה במעברות

רבים מיושבי המעברות הועסקו באותן שנים בעבודות יזומות, עבודות דחק, עבודות סעד ועבודות פיתוח ציבוריות (כגון סיקול, ייעור, סלילת כבישים, בניין, מפעלי מים ופיתוח, עבודה בקטיף, בבציר ובנטיעות . זו הייתה עבודה ששכרה היה נמוך ומסובסד - אך כנראה עדיף על חיי בטלה וניוון חסרי תועלת במחנות העולים על חשבון הסוכנות). בתקופת העלייה ההמונית, היו הרבה יותר עולים ממשרות, וכן הרבה מן מהעולים היו חסרי ידע והכשרה מקצועית, במיוחד אנשי המעברות שלא נקלטו ביישוב הוותיק בכוחות עצמם. מנגנון הקליטה נדרש לדאוג לתעסוקה לעולים.


חורף 1950-1952

בחורפים תשי"א ותשי"ב פקדו שיטפונות קשים את תושבי המעברות, שגרמו לנזקים לאוהלים, לבדונים ולרכושם המועט של יושביהם. בחורף תשי"ב (1951-1952), שהיה החמור מביניהם, פונו 1,600 משפחות מתוך 65,000 המשפחות שגרו במעברות. הממשלה גייסה את צה"ל לעזור למעברות. החיילים חפרו תעלות ניקוז, ניקו את המעברות, דאגו לאספקת מים, עזרו בתיקון האוהלים והמבנים שנפגעו, פינו את האשפה, סיפקו את העזרה הרפואית שנדרשה, כינסו את הילדים והעסיקו אותם (למעלה מ 1,000 ילדים הועברו למחנות צה"ל, עד שישתפר המצב). היישוב כולו נקרא להתגייס למפעל "קורת גג" ולאכסן בבתיו את ילדי המעברות שנפגעו - כך הוכרז על מבצע "כסות חורף" ו"יד למעברה".




מעברה בחורף לאחר שירד שלג

הצפה ממי הגשמים בשטח המעברה
















סוף תקופת המעברות

תקופת המעברות הסתיימה בקצב איטי יותר מהקצב שבו היא נוצרה. מתחילת 1952 החל מספר המעברות להצטמצם. מתחילת 1952 ועד למאי 1955 (במשך יותר משלוש שנים), ירד מספר תושבי המעברות מ - 157,147 ל 88,116 (כמעט פי 2). רוב עוזבי המעברות עברו לשיכוני קבע בין השנים 1957-1960. בסוף 1963 נותרו במעברות 15,300 אנשים.
חלק מן המעברות הפכו לעיירות פיתוח (לדוגמה: ירוחם, קריית מלאכי, שדרות, נתיבות, בית שאן, מגדל העמק, קריית שמונה ויבנה). חלקן הפכו לשכונות בפרברי הערים (לדוגמה: גבעת אולגה בחדרה, עמישב בפתח תקווה, הקטמונים בירושלים ורמת אליהו בראשל"צ). היו מעברות שזכרן נמחק מהמפה (לדוגמא: צמח, זרעין, נורים, נעמן ועין שמר).
אף על פי שהמעברה הייתה מקום מגורים זמני, ככל שהתושבים חיו במעברה יותר שנים, כך תהליך הסגירה שלה היה קשה יותר, משום שעם הזמן נוצרו קשרים כלכליים וחברתיים, אנשים נקשרו למקומות עבודה במקום יישוב מסויים ולא היו מוכנים לוותר על המקום שלהם במעברה ולהתרחק מעבודתם. אחרים סירבו להתפנות ודרשו פיצוי כספי גבוה, בגלל התייקרות מחירי הקרקע במקום. בד"כ האנשים שנשארו במעברות היו חלשים יותר מבחינה כלכלית שלא יכלו לרכוש מקום מגורים קבוע.


  • השתלבותם החברתית של עולי עיראק בישראל

עולי עיראק התאצמו לשמר את תרבותם הערבית העיראקית בארץ, במקביל להתיישבותם בתרבות הישראלית-אשכנזית. הם למדו את השפה העברית ששימשה אותם ליום-יום, אך במשחה עדיין דיברו ערבית והמשיכו לשמוע תחנות רדיו ערביות. בנוסף לכך, הם הקימו בתי קפה (כמו בית הקפה "נוח" בשכונת התקווה).
בניגוד לעולים שהגיעו מארצות איסלאם אחרות, התאפיינה העלייה מעיראק בפריסה יישובית בדומה לזו של העלייה מאירופה - התרכזות בעיקר בערים הגדולות ובפרבריהן והרבה פחות בפריפריה.
יהודי עיראק הצטיירו כציונים אותנטיים באמת ואילו את הממסד היישובי האשכנזי האשימו בעיכוב עלייתם. העולים העיראקים ציינו שהם הותירו מאחוריהם בתים ורכוש רב, הוכחה לכך שמניעי עלייתם היו ציוניים טהורים. בנוסף, הם הדגישו את תרומתה העצומה ורבת השנים של יהדות בבל לעם היהודי.
לצד החרדות של הוותיקים בישראל ממהפך דמוגרפי בהרכב העדתי של האוכלוסייה היהודית בארץ וכן הסטריאוטיפים השונים על המזרחים, התפתח בחברה הישראלית דימוי ייחודי של היהודים העיראקים כאנשים סבלנים ומשכילים, עירוניים (שכן חלקם הגדול חיו בבגדד, בירת עיראק), בעלי חינוך אנגלי ובעלי פוטנציאל השתלבות גבוה בחברה הישראלית. 


עם זאת, חלה פגיעה קשה במעמדם החברתי של יהודי עיראק, יחד עם שאר עולי ארצות האיסלאם, שזכו ליחס מזלזל מפני האשכנזים, שראו את עצמם כמתורבתים, נעלים, מפותחים, משכילים ומודרניים יותר. לדוגמא: עולי אירופה אכלו בסכין ובמזלג, דבר שלא היה נהוג אצל כל עולי ארצות האיסלאם. בנוסף, האשכנזים נתפסו כמייצגי הציונות, שבנו את המדינה ועמדו מאחורי המפעל הציוני, שאליו הצטרפו יהודי עיראק רק עתה.
שמעון בלס מספר על הפגיעה במעמד החברתי של עולי ארצות האיסלאם בספרו "המעברה" (הציטוט לקוח מתוך המאמר "מבצע עזרא ונחמיה - עליית יהודי עיראק, מאת חיה רגב וד"ר אביגיל אורן, אתר מט"ח):

"הכול נשתכח מלב הבריות: הייחוס, שם המשפחה, המעמד, הכול. המוּסר אינו אותו מוּסר אבות. האישה אינה אותה אישה, הבן אינו אותו בן, האב אינו אותו אב... מה יש לדבר? הקערה נהפכה על פיה...
הנה אני, אליהו עיני. הרי שם משפחתנו ידוע לכול. מי לא יכירנו? בעיראק ישבנו בין שֹרים, סֵנָטוֹרים ושיח'ים. כשהייתי נכנס לטרקלינו של השיח' היו כל הנוכחים קמים על רגליהם. כאן – מי מכיר אותי? נעשיתי אחד מאלה עמי הארץ. זה גורלנו...
בעיראק היה כל אחד מוצא את מקומו בחברה. בוועדי הקהילה, למשל, מי היה נכנס? אנשים מכובדים, רבנים, סוחרים אמידים, בעלי קרקעות, פקידים ממשלתיים גבוהים; בקיצור, אנשים שהמילה היוצאת מפיהם זוכה לאוזן קשבת. אנשים כאלה ודאי מסוגלים לנהל ענייני הקהילה. כי עליך לדעת, עמי הארץ שאינם מסוגלים לכלכל ענייני קהילה שלמה? ההמון זקוק למנהיגים. ראה מעברה זו. יותר מעשרת אלפים איש יש בה ואין לכל הציבור הזה אף נציג אחד. זהו, הרי אמרתי לך: הקערה נהפכה על פיה!"

© מתוך: בלס, שמעון. (תשכ"ד). המעברה. תל אביב: עם עובד.

ישראלים ממוצא עיראקי שתרמו רבות בתחומים שונים למדינת ישראל:
סמי מיכאל - סופר מוערך ונשיא האגודה לזכויות האזרח.
צבי יחזקאלי - מגיש, כתב ופרשן לענייני ערבים.
שלמה מעוז - כלכלן בכיר בישראל.
בנימין בן אליעזר (פואד) - פוליטיקאי, מועמד לנשיאות ויושב ראש מפלגת העבודה בדימוס.
רוני סומק - משורר, סופר ואמן הידוע גם ברחבי העולם.
עזרא קורין - רופא מומחה, חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
סמי פרג' - צלם מוערך בהיסטוריה של מדינת ישראל, בעל פיתוחים חשובים בתחום הצילום.
יוסי אלפי - איש תיאטרון, סופר, מורה ואיש תקשורת, ייסד את תיאטרון גבעתיים.
גורי אלפי - בנו של יוסי, שחקן, קומיקאי וסטנדאפיסט מוכר.
שלמה הילל - חבר כנסת לשעבר. שר הפנים ושר המשטרה בדימוס.
משה לוי - הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל.
קובי פראג' - שחקן ובדרן מוביל בתעשייה.
אריה אליאס - שחקן קולנוע מפורסם, זוכה פרס אופיר על מפעל חיים.
אלי יצפאן - מהבדרנים הותיקים והמובילים בתחום. מנחה וסטדנאפיסט.
שמעון בלס - סופר ופרופסור, זוכה נשיא המדינה לספרות (2006)
שלום דרוויש - סופר, משורר ועורך דין ששימש גם כחבר בפרלמנט העיראקי בשנות ה-40.
שמעון מזרחי - יו"ר קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב וחתן פרס ישראל בספורט (2011).
אדמונד לוי - כיהן כשופט בבית המשפט העליון.
אורי גבריאל - שחקן תיאטרון, קולנוע וטלויזיה מפורסם. זוכה פרס אופיר לשנת 2005.
משה משיח - מנכ"ל משרד הבריאות ובית החולים וולפסון לשעבר.
עזרא מני - איש מודיעין, מומחה לשפה הערבית וחתן פרס ישראל לבלשנות.
יוסף שמש - איש מוסד שתרם רבות לחיל האוויר הישראלי.
מוטי מזרחי - אמן רב תחומי העוסק בין היתר בצילום ופיסול.
אורי עמית - ראש העיר השלישי של רמת גן.

יום שלישי, 19 בינואר 2016

פרק שני - ההכנות והחששות לקראת העלייה *תיקון*


ההכנות לקראת העלייה


משפחות בעיראק אורזות לקראת העלייה ארצה
לאחר שנים של איסור עלייה מעיראק, חוקק בשנת 1950 בעיראק "חוק ויתור הנתינות" שקבע כי ליהודים מותר לעזוב את עיראק, בתנאי שיוותרו על נתינותם (אזרחותם) העיראקית, על כל רכושם ועל זכותם לחזור לעיראק בעתיד. עד אז, ממשלת ישראל, שהייתה מודעת למצבם הקשה של היהודים, חיפשה דרכים להעלותם ארצה (לדוגמא, יצירת נתיב יבשתי וחשאי לישראל שהיה ארוך ומסוכן. בנתיב זה עלו לישראל מדצמבר 1949 עד פברואר 1950 כ - 3,000 יהודים).
תחילה נרשמו לעלייה רק יהודים מעטים, משום שחששו שמטרת החוק היא לחשוף את הציונים ולאסור אותם. אולם לבסוף הסתבר שממשלת עיראק אכן מאפשרת ליהודים לעלות לישראל והחלה הרשמה המונית לעלייה. בעקבות כך, ויתרו על נתינותם מרצונם החופשי רוב יהודי עיראק, כ - 124,000 יהודים, שעלו לישראל ונאלצו להשאיר את כל רכושם וכספם בעיראק. היהודים,שנאלצו לוותר על רכושם, מצאו פתרונות שונים. לדוגמא, לחלק את רכושם לחבריהם הערבים או להחביא תכשיטים קטנים וכסף בבגדיהם.
היהודים החלו להתארגן במקומות מגוריהם, בעזרתה של הקהילה אשר ריכזה את הרישום לעלייה ואת התשלום לממשלת עיראק עבור הדרכונים. לכל טיסה נקבע תאריך, שלקראתו היהודים מן הקהילות השונות הגיעו לבגדד הבירה ובה המתינו אצל קרובי משפחה או במבני ציבור של הקהילה עד לטיסתם. ארגון היהודים בעיראק לקראת הטיסה ארצה נעשה באמצעות שליחי הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט (ארגון יהודי-אמריקאי שפועל עד ימינו ומטרתו היא להציל יהודים הנתונים תחת איום בכל רחבי העולם).
מטוס מעיראק בדרכו לישראל
לשם הטסת העולים שכרה ממשלת ישראל את שירותיה של חברת תעופה אמריקאית (Near East) שהטיסה את היהודים מבגדד לקפריסין, ומשם הועברו העולים לישראל. כאשר זרם העלייה גבר, ממשלת עיראק חדלה להקפיד על כך שהטיסה תהיה דרך קפריסין והמטוסים המריאו מבגדד היישר ללוד.
"הרכבת האווירית" הזו שבמסגרתה הועלו יהודי עיראק לישראל ראשיתה באפריל 1950 וחלקה העיקרי נמשך כשנה ורבע עד ל-15 ביולי 1951. לאחר העלייה ההמונית הזו נותרו בעיראק רק כ - 6,000 יהודים.





אליעזר ונעימה ששון מספרים על ההכנות לקראת העלייה מהזוית שלהם:

אליעזר ששון:"אנחנו חיינו באזור ההררי, הכורדי של עיראק, והיו לנו קשרים מצוינים עם הסביבה שלנו. אבא שלי היה גבאי בית כנסת, ולמשפחה של אבא שלי היו עסקים רבים בהלבשה, במסחר בעורות, בצמר, בחיטה, בחומוס, בשומשום ובדברים רבים נוספים. היו לו שותפים מוסלמים שכולם היו בחתונה שלנו ו[היו] חברים שלנו...
כשהשלטונות העיראקיים הודיעו שמותר לכל [יהודי] עיראקי שרוצה - לעלות לישראל, זה היה מצד אחד שמח - תמיד חלמנו על 'ירושלים, ירושלים' - ומצד שני מאוד עצוב. בכינו כשעזבנו... היה קשה לעזוב גם מבחינת המעמד וההכרה. וגם לא ידענו מה מחכה לנו בארץ.
אני הייתי מעין ראש משלחת והייתי אחראי על ארגון הקבוצות מהאזור שלנו. הכרזנו בבית הכנסת שכל מי שרוצה לעלות יבוא להירשם. כל פעם נרשמה קבוצה, אנשים מבית הכנסת, שרצו לעלות, ואני ארגנתי את הרשימות כדי שאפשר יהיה להוציא להם פספורטים. הייתה קבוצה בבגדאד שטיפלה בזה. היה צריך לשלם 21 דינר לאדם. דינר היה אז הרבה כסף. בכסף של היום זה אולי 10 שקלים, אבל במושגים של אז בעיראק היה אפשר לקנות כבש שלם בדינר. היית יכול לקנות הכול. הרבה אנשים לא שילמו. לא היה להם כסף. אז ויתרנו להם. הרבה אנשים קיבלו כסף ממשפחה. אני שילמתי להרבה אנשים מהכיס שלי. בנוסף לזה ישראל שילמה על כל אחד מהעולים דינר אחד. קנתה את כל האוכלוסייה העיראקית בדינר אחד לכל ראש. היינו קובעים תאריך ליציאה, מזמינים אוטובוסים, וכשהתארגנה קבוצה היינו שולחים אותה לבגדאד. המשפחה של נעימה עלתה לפנינו. אנחנו באנו בקבוצה השלישית הגדולה של העולים, כבר באמצע שנת 1951. ארגנו מהאזור שלנו בערך 285 משפחות ובהן גם אנחנו וגם אבא שלי הזקן בן 97. נעימה הייתה בהריון הראשון שלה, עם הבת הגדולה שלנו מירי."


נעימה ששון:"ידענו שבשדה התעופה מחרימים את הרכוש ולנו היו הרבה תכשיטים - זהב הכי טוב, פנינים, שטיחים פרסיים מקיר לקיר. אז חילקנו את הרכוש לערבים החברים שלנו. היו לנו כמה בתים וחילקנו אותם, ואת כל הרכוש וכלי הבית. חבר הציע שניתן רק לו את התכשיטים והוא ימכור וישלח לנו כסף לארץ. מילאנו לו סדין שלם בזהב, תכשיטים, של כל נשות המשפחה. אחרי שלושה ימים בא ואמר שהכול נגנב, ושאם ילך למשטרה יהרגו את כולנו שניסינו להבריח. לא ידענו אם להאמין לו, אבל ממילא הכול הלך. אמרו שגם אם נבלע את הזהב, אז בשדה התעופה יפתחו לנו את הבטן עד שיוציאו וישאירו את הזהב בעיראק."

מתוך המאמר:"עזרא ונחמיה" מאת בתיה קץ, אתר מט"ח


החששות

תחילה, היהודים חששו שמטרת חוק ויתור הנתינות הייתה לחשוף ולאסור את הציונים, אך כשהבינו שמדובר בנכונות אמיתית של עיראק לאפשר את עליית היהודים, הם החלו להירשם בהמוניהם.
יהודים רבים נהנו ממעמד חברתי וכלכלי גבוה, וחששו להגיע לארץ ישראל חסרי כל (ממשלת עיראק הקפיאה את רכושם של העולים לישראל) ולהיפרד מחבריהם המוסלמים והיהודים שנשארו בעיראק.
בנוסף חששו ודאגו לעתידם בישראל. הם חששו שלא ימצאו פרנסה ועבודה טובה, שלא ישמרו על קשר עם חבריהם היהודים שעלו איתם, שלא ירכשו חברים חדשים מישראל. חשש נוסף היה בעניין הדיור (באותה תקופה, העולים נשלחו למעברות או שנאלצו לגור ברחוב).


עלייה זו עוררה חששות גם מצד מדינת ישראל. שלמה הלל, מראשי המארגנים של עליית יהודי עיראק, מתאר שתי גישות שונות לגבי נושא העלייה: גישתו של לוי אשכול (אז גזבר הסוכנות) וגישתו של דוד-בן-גוריון (אז ראש הממשלה ושר הביטחון):
לוי אשכול ניסה להאט את קצב העלייה בטענה שלא ניתן היה לקלוט את כל היהודים מעיראק, שכן לא היו מספיק מקומות מגורים, אפילו לא מספיק אוהלים, ושהיהודים שיעלו יצטרכו לגור ברחוב.
לעומתו, דוד בן גוריון טען שלמרות הקשיים יש לזרז את העלייה שמא ממשלת עיראק תחזור בה מהחלטתה כשתבין שבעצם היא מחזקת את היישות הציונית ותבטל את "חוק ויתור הנתינות".


במקביל גדלו גם הלחצים להגברת העלייה מרומניה, ובארץ המשיכו להתלבט היכן להשקיע את מירב מאמצי העלייה. הממשלה והנהלת הסוכנות העדיפו את העלייה מעיראק, מפני שהיהודים הנשארים בעיראק היו נתונים לסכנה גדולה יותר מזו של היהודים ברומניה. למרות איומה של ממשלת עיראק להפסיק את העלייה לאחר שנזרקה פצצה לבית כנסת בבגדד, ששימש להכנת יהודים לעלייה ובגלל קשיי הקליטה - הסוכנות לא הסכימה לחרוג ממכסת העלייה, שעמדה על 10,000 איש לחודש.

אני תומך בעמדתו של דוד בן גוריון מפני שלא היה ניתן לחזות אז את החלטותיה של ממשלת עיראק. לא היה ניתן לדעת אם היא לפתע תבטל את חוק ויתור הנתינות ותחזור למדיניותה הקודמת של איסור עליית היהודים לישראל. אני מאמין שעדיף לגור בצפיפות רבה באוהלים או אפילו ברחוב במדינה שלנו - יהודים עם יהודים - לקיים את מצוות הדת ולחוש מוגנים מאשר לגור בבתים בעיראק, שבה נהגו לפרוע ביהודים (לדוגמא, אירוע ה"פרהוד" שבמהלכו נהרגו 179 יהודים, כ - 2,000 נפצעו ו כ- 50 אלף נשדדו) ולהיות שרויים בפחד ולחץ תמידיים. עם זאת, לא הייתי מאיץ בהרבה את זרם העלייה, אלא לפחות משאיר אותו כמו שהוא ולא מאט אותו.


יום ראשון, 13 בדצמבר 2015

פרק ראשון - עיראק, יהדות בבל ומבצע "עזרא ונחמיה" - ***תיקון***


עיראק

עיראק היא מדינה במזרח התיכון (בדרום מערב אסיה). היא גובלת בצדה המזרחי עם איראן, בדרום עם כווית וערב הסעודית, במערב עם ירדן וסוריה ובצפון עם תורכיה.
בתקופת התנ"ך נקראה עיראק בבל וארם נהריים. לאחר מכן, קראו היוונים למקום מסופוטמיה משום שהוא ממקומם בין נהרות הפרת והחידקל שהיו מקורות מים חשובים למדינה (ביוונית: מסו=אמצע ,  פוטמיה=נהרות).
משמעות השם הנוכחי של עיראק מגיע מהמילה "עראק" בערבית שפירושה הוא "חוף" או "גדה".

שטחה של עיראק הוא 438,317 קמ"ר והיא מונה כ - 37,056,169 תושבים, לעומת ישראל ששטחה 22,072 (ישראל קטנה כמעט פי 20!) וחיים בה כ - 8,049,314 תושבים.

בעיראק הקדומה חיו עמים כגון האשורים, הבבלים, השומרים והאכדים. עמים אלו פיתחו את עיראק: הם פיתחו את המתמטיקה, המשפטים, המדעים והפילוסופיה. הודות לחוכמתם וקדמתם הטכנולוגית של העמים הללו הרחיבה עיראק את שטחי שלטונה.



Flag of Iraq.svg
דגל עיראק

מפת עיראק


יהדות בבל

גלות בבל

האימפריה הבבלית, בראש נבוכדנצר השני (מלך בבל), כבשה את ממלכת יהודה ובשנת 586 לפני הספירה החריבה את בית המקדש הראשון. בעקבות כך הוגלו יהודים רבים לבבל. בשנת 539 לפני הספירה, הודות להצהרת כורש, הורשו יהודי בבל תחת האימפריה הפרסית לחזור לארץ ישראל - שיבת ציון
אף על פי כן,יהודים רבים העדיפו להישאר בבבל מסיבות כלכליות, ורק מעטים עלו לארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן באו עליות נוספות מבבל לארץ ישראל, בראשותם של זרובבלעזרא ונחמיה, אולם רוב הקהילה היהודית נשארה בבבל.

תקופת הבית השני, המשנה והתלמוד

בתקופת בית המקדש השני, המשיכה יהדות בבל לשגשג.
בתקופת האמוראים (חכמי ישראל שפעלו בבבל ובארץ ישראל מהמאה השלישית ועד המאה החמישית לספירה), נכתבה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי - התלמוד הבבלי, המסכם דיונים שנערכו בישיבות הגדולות בבבל (ישיבת סורא, ישיבת פומפדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד) ועסקו בהלכה ואגדה
מהמאה ה-3, האימפריה הסאסאנית הפרסית שלטה באזור, מנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, נתנה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה ובכך העניקה ביטחון ליהודי ארץ ישראל. 

ימי הביניים

במאה ה-7, סייעו היהודים לכובשים הערבים ובזכות כך זכו ליחס הוגן ולאישור זכויותיהם. 
בתקופה הזו, מצבם של היהודים היה תלוי ביחס של השליט. לרוב, הם נהנו מביטחון, אך היו נתונים תחת איום של גזירות - כגון גזירתו של "החליף אל-מתוכל" במאה ה-9, אשר חייב אותם לענוד אות קלון צהוב
עם שקיעת הח'ליפוּת בבגדאד, ירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל וגזירות של השלטונות בבבל, עזבו אותה יהודים רבים אל עבר חלקים אחרים של העולם שנכבש על ידי המוסלמים (במיוחד ספרד) וכן לשטחים שהיו תחת שלטון האימפריה הביזנטית. כל אלה הביאו לירידת כוחה המכריע של יהדות בבל.



העת החדשה

מאמצע המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה חל שיפור במצבם החברתי-כלכלי של היהודים וברמת השכלתם וחינוכם, אך ביטחונם הפיזי המשיך להיות מעורער.
כיבושי הבריטים התחילו בעיראק בשנת 1914 (בדרום), המשיכו לשנת 1917 (בגדד), שנה לאחר מכן כבשו הבריטים את צפון עיראק והכיבושים נמשכו עד שנת 1921. במהלך כיבושים אלו,  נהנו יהודי עיראק משוויון מלא שלא זכו לו קודם לכן. בשנותיו הראשונות של הכיבוש הגדירו היהודים בעיראק את עצמם כ"נתינים בריטים", כלומר, הם יהיו כפופים רק לשלטון הבריטי ולהחלטותיו. בתקופה זו, הרבה יהודים התעשרו וחלקם החלו לעבוד במנהל הבריטי (סבה של אמי עבד כטבח ראשי אצל הבריטים ובכך שיפר את מעמדו הכלכלי באופן משמעותי). אמונתם של היהודים בשלטון הבריטי במהלך הכיבוש הייתה כה חזקה, עד כי בשנת 1918 ביקשו היהודים נתינות בריטית, כלומר, חסות בריטית לתושבים. זמן לא רב לאחר מכן, ביקשו לאומנים מוסלמים מהשליטים הבריטים עצמאות אך היהודים יצאו בעצומה נגד עצמאות המדינה והשארת השלטון הבריטי (גם נכבדים נוצרים תמכו בעצומה זו). עמדתם של היהודים הייתה תואמת עם מדיניותו ועמדתו של המושל הבריטי באותה תקופה, אולם היהודים נאלצו לשנות את דעתם עקב סיום הכיבוש הבריטי על עיראק בשנת 1920 וההחלטה על הקמת מדינה ערבית בעיראק. אף על פי כן, יהודים עדיין המשיכו לעבוד בעבודות מכובדות וחשובות. לדוגמא, יחזקאל ששון כיהן בשנים 1920-1925 כשר האוצר בממשלה הזמנית שהוקמה לאחר עזיבת הבריטים.
בשנת 1932 קיבלה עיראק עצמאות. בשנים 1921 (תקופת המנדט הבריטי) ועד 1932 (קבלת העצמאות), התפתח בעיראק ימין קיצוני ולאומני בעל השפעה רבה והתרחשו פעולות נגד יהודים המבטאות אנטישמיות ונאציות.
עיראק לא עזרה ליהודים, ונראה היה שלא תמכה בהם. כמו ב"מרד הערבי הגדול" שהתרחש בא"י בשנת 1936 ונמשך בהפסקות אש עד 1939 סייעה עיראק למחבלים הפלשתינים ונתנה מקלט למנהיגי המרד ולאנשי מפתח מוסלמים שהשתתפו בו. בשנת 1941, עלה לשלטון מנהיג פרו-נאצי (רשיד עלי אל-כילאני) אשר פתח מלחמה נגד הבריטים וזו הסתיימה בכיבוש של עיראק ע"י הבריטים.


היהודים בעיראק

יהודי עיראק היו רוב הזמן רגועים ובטוחים במקומם (עד כדי שאננות) עקב הקהילה היהודית הגדולה והתומכת, האחידות וההווי בין היהודים. ליהודים היו מקומות מפגש קבועים כמו בתי קפה ומקומות מרכזיים בהם היו מעבירים את זמנם הפנוי במשחק ה"שש-בש" הנפוץ בקרב העיראקים ושתיית עארק ותה עם נענע. נוסף על כך, עקב היותם אנשים דתיים ומסורתיים מאוד, הם בילו את השבתות והחגים יחדיו בבית הכנסת. חייהם של היהודים היו טובים למדי, בהשוואה לחייהם של יהודים במדינות איסלאם אחרות.
אך לאחר תבוסתו של רשיד אלי אל-כילאני, ב-1 ביוני 1941, כאשר עיראק לא הייתה מוגנת (לא הקיפו אותה חומות) החל המון מוסת להתעלל ביהודים בפרעות אשר נקראו פרעות "פרהוד" שבהם נהרגו 179 יהודים ונפצעו מאות מהם.
שנאת היהודים החלה לבלוט ולצאת לפועל משנות השלושים. בעקבות ה"פרהוד" חודש הקשר עם היישוב היהודי בארץ-ישראל. ב- 1942 חידשה התנועה הציונית את פעילותה בעיראק עם בואם של שליחים מארץ-ישראל. באפריל 1942 הגיעו 3 שליחים ראשונים מהארץ: עזרא כדורי, שמריהו גוטמן וד"ר אנצו סירני.
היא פעלה בשתי זרועות:
1.תנועה חינוכית חלוצית שלימדה עברית, חינכה וארגנה עלייה והגשמה בחיי עבודה בנוסח התפיסה הציונית הסוציאליסטית.
2."ההגנה" שאימנה צעירים בנשק לצורך התגוננות למקרה שתתרחש בעתיד התקפה על היהודים והקימה גם מאגרי נשק. פעילות זו שהיתה אסורה לפי החוק התקיימה במחתרת.
מלכה רופא מקיבוץ מעוז חיים הבריחה משדר אלחוטי והפעילה אותו בעיראק. בזכותו היה ניתן לוודא שהעולים הגיעו בשלום לארץ.
התנועה בנתה סליקים שבהם שמרו ספרים, כלי נשק, את מכשיר האלחוט וכו'. יש לציין, שלמרות החיפושים שהמשטרה ערכה, לא נמצא אף סליק.
הציבור המוסלמי בעיראק גילה עניין רב בשאלת ארץ ישראל(כיצד תחולק ארץ ישראל בין היישוב היהודי והיישוב הערבי) ובא לידי ביטוי בעיתונים, הפגנות רחוב, בדרשות במסגדים ובאסיפות רבות משתתפים. מאורעות אלו גרמו לערעור תחושת הביטחון בקרב היהודים. כמו כן, בשנת 1948 החריפו הסכסוכים בין היהודים למוסלמים עקב הקמת מדינת ישראל וגם מפני שהיו הרבה הרוגים ושבויים בצבא העיראקי שנלחמו נגד ישראל. כאשר פלשו כוחות עיראק לישראל, הונהגו חוקי חירום - כל זה הבטיח את השקט ואת היציבות במדינה. בעת הזו לא היו חוקים מסודרים אנטי-יהודיים. הפרלמנט העיראקי הגדיר את הציונות כפשע שעונשו עד 7 שנות מאסר ועד כדי עונש מוות. למרות תרומותיה ונאמנותה של הקהילה היהודית בעיראק השתמש הממשל העיראקי בחוקיו לרעה על הקהילה.
חופש התנועה של היהודים הוגבל. רובם לא הורשו לצאת מעיראק, קנסות כבדים הוטלו על עשירי הקהילה ורבים מהם נאלצו לתרום סכומי כסף גבוהים עבור המאבק הפלסטיני. רבים מהיהודים נקנסו, נעצרו ונידונו למוות בחשד לקשר עם הציונות.  מאות יהודים פוטרו ממשרדי המדינה ומוסדות שונים, עסקים פרטיים פשטו רגל, עסקי הכספים של היהודים נפגעו וכל אלה הותירו משפחות רבות ללא פרנסה.
יהדות עיראק נחשבה לאחת הקהילות העשירות והמבוססות ביותר ביהדות המזרח התיכון. רוב יהודי עיראק עבדו בתור סוחרים, עורכי דין, חקלאים, עובדי בנק ורופאים. למרות שמצבם הכלכלי של יהודי עיראק היה טוב בתקופה הזו, החל העם העיראקי והשלטון העיראקי להקרין עוינות כלפי היהודים.
היהודים בעיראק פיתחו גם מנהגים רבים וייחודיים במשך שהותם רבת השנים בעיראק, שחלקם מבצעים עד היום. למשל, בליל חג השבועות, מתאספים כל בני המשפחות הנכבדות בבתי ראשי המשפחה ושאר העדה מתאספת בבתי הכנסת ונשארים שם, ערים כל הלילה. הם קוראים קטעים מהתנך, המדרש ואדרא רבא. כנס זה נקרא "משמרה"
רבנים בבגדד, 1906

הפרהוד

הפרהוד (מילה עתיקה שפירושה הפחדה ברוטלית של נשלטים) הוא הכינוי לפוגרום שפרץ בחג השבועות ב 1-3 ביוני 1941 ביהודי עיראק (בבגדד, כירכוך, חילה וערים נוספות), אשר במהלכו 179 יהודים נהרגו, יותר מ - 2,000 נפצעו ו - 50 אלף היו קורבנות למעשי שוד. הפוגרום פרץ עם הכנעת המשטר הפרו-נאצי של רשיד עאלי אל-כילאני וחזרתם של העוצר והאליטה העיראקית הפרו-בריטית לבגדד.
בפוגרום נעשו מעשי אכזריות נוראים: רצח וריטוש איברי תינוקות, זקנים ונשים, מעשי אונס, פגיעות בבתי כנסת וחילול ספרי תורה. קבוצות רבות צבאו על בתי היהודים וגנבו עשרות כלים ורהיטים. אפילו שוטרים, שתפקידם היה לשמור על הסדר, השתתפו בהרג. זקנים הוכו עד מוות ברחובות, שוספו בטניהן של נשים ועובריהן הוצאו ובתים שלמים נבזזו.
הפרהוד גרם להלם, לזעזוע עמוק ולערעור ביטחונם של היהודים בעיראק, מפני שזהו המקרה הראשון מזה מאות שנים של פגיעה המונית מאורגנת ביהודי עיראק. כתוצאה מכך, היו יהודים שעזבו את עיראק, וכאלה שהכינו דרכונים ליתר ביטחון.
בעקבות הפרהוד חודש הקשר עם היישוב היהודי בארץ-ישראל.





מבצע עזרא ונחמיה


מבצע "עזרא ונחמיה" הוא מבצע העלאת יהודה עיראק לישראל אשר עיקרו התרחש בשנים 1950-1951, על אף שגם בשנת 1952 הועלו יהודים ארצה. במהלך המבצע הועלו לארץ כ 125,000 יהודים (מתוך כ - 135,000).
המבצע קרוי על שם עזרא ונחמיה שהיו מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בראשית תקופת הבית השני ועמדו בראש שיבת ציון מבבל.

עולים מעיראק בדרכם ארצה ,1950.
עם קום המדינה בשנת 1948 היו בעיראק כ - 135,000 יהודים, כאשר יותר ממחציתם (כ-77,000) חיו בעיר הבירה בגדד. רוב יהודי בגדד היו משכילים, בעלי הון ונהנו ממעמד חברתי גבוה. 
עיראק השתתפה במלחמת העצמאות נגד מדינת ישראל והייתה המדינה הערבית היחידה שסירבה לחתום על הסכם שבתיתת נשק בסיום המלחמה.
לאחר הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל ב 1948, נאסרו ונעצרו אלפי יהודים באשמת "הציונות". התנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק בעיראק, וכל יהודי שביקש לעלות מעיראק לישראל הסתכן בעונש מוות.
בנוסף, על יהודי עיראק הוטלו הגבלות נוספות כמו למשל האיסור לעבור ממקום למקום בתוך עיראק, איסור כניסה לבתי ספר, בתי חולים ועוד.
ממשלת ישראל, שהייתה מודעת למצבם הקשה, חיפשה דרכים להעלותם ארצה (לדוגמא, יצירת נתיב יציאה יבשתי וחשאי - אך גם ארוך ומסוכן. בנתיב זה עלו לישראל בחודשים דצמבר 1949 עד פברואר 1950 כ-3,000 יהודים).

בשנת 1950 התירה ממשלת עיראק ליהודים לצאת מהמדינה בתנאי שיוותרו על אזרחותם, על רכושם ועל זכותם לחזור למדינה בעתיד.
בעקבות כך, נערכה מדינת ישראל, בסיוע ארגון הג'וינט (ארגון יהודי-אמריקאי שפועל עד ימינו ומטרתו היא להציל יהודים הנתונים תחת איום בכל רחבי העולם), למבצע הצלה של הקהילה היהודית. על יהודי עיראק שביקשו לעלות לארץ, היה להירשם ולהמתין לתורם לעלות לא"י.
בתחילה, היה מספר היהודים שנרשמו לעלייה קטן, משום שהם חששו כי מטרת החוק היא לחשוף את הציונים. אך כעבור זמן קצר, כשהתברר כי הממשל העיראקי אכן מוכן לאפשר את עזיבת היהודים, החלה הרשמה המונית של יהודי עיראק, שהודיעו על ויתור על אזרחותם ועל רצונם לעלות למדינת ישראל.
ארגון היהודים בעיראק לקראת הטיסה ארצה, נעשה באמצעות שליחים של הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט, ולצורך הטסת העולים שכרה ממשלת ישראל את שירותיה של חברת התעופה האמריקאית "ניר איסט".
לבסוף, הועלו לישראל כ - 125,000 יהודים מתוך כ - 135,000 היהודים שחיו בעיראק.

שאלת החקר שהייתי רוצה לשאול:

מה היו הקשיים בעלייתם ובקליטתם של יהודי עיראק שעלו לישראל?

אתמקד בעיקר בשאלות:
כיצד התנהלו ההכנות של יהודי עיראק לקראת העלייה?
מה היו החששות של יהודי עיראק לקראת העלייה?
על מה נאלצו לוותר למען העלייה?
כיצד התנהל המסע שלהם בדרכם לישראל?
מה היו הזיכרונות והתחושות שלהם כילדים?
כיצד נקלטו בארץ (פרנסה, שפה, תרבות, דיור וכו')?
כיצד ממשלת ישראל עזרה להם?
האם שמרו על אורח החיים והמסורות הייחודיות מעיראק?