יום שלישי, 23 בפברואר 2016

פרק שלישי - קליטתם של העולים מעיראק בישראל

מחנות העולים

כשהגיעו העולים לארץ, היה עליהם להגיע אל מחנה מעבר ששמו שער-העלייה (נמצא ליד חיפה). שם נבדקו מסמכיהם האישיים, חפציהם, נרשמו פרטיהם האישיים וגם מצב בריאותם. הם קיבלו חיסונים שונים וגם עברו חיטוי בדי-די-טי (רעל שעלול לגרום לסרטן באדם, בעל פוטנציאל לטרטוגניות ועלול לסכן עוברים), בגלל מכת הכינים ומכות אחרות. קבלת הפנים הזו זכורה אצל רבים מהעולים כטראומה האיומה ביותר שחוו בקליטתם.

עולים מגיעים למחנה העולים "שער עלייה" שליד חיפה

ריסוס בדי-די-טי

בתחילה, שער-העלייה נועד להוות מחנה מעבר לימים ספורים עד שבוע, אך כשזרם העלייה גבר, שהייתם של העולים התארכה בו לתקופה של כשלושה עד שישה חודשים. בתחילה עברו ממנו למחנות עולים ברחבי הארץ, שהיו כל מקום שבו ניתן היה לשכן אנשים: כפרים עבריים שננטשו במלחמה, בסיסים צבאיים בריטים וכן מחנות אוהלים, בדונים ופחונים במקומות שונים. יושבי המחנות קיבלו את כל צורכיהם מהממסד ולא היו צריכים לצאת לעבודה. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית הייתה אחראית למחנות העולים ודאגה לאחזקת היושבים בהם, בעלות של חצי מיליון דולר בחודש (יותר משליש מהתקציב של המחלקה הזו), היא מימנה את כל צרכיו של העולה (כולל חינוך, מזון, דמי כיס ובריאות). בשל מספר העולים הרב, גדלה אוכלוסיית המחנות - בינואר 1949 ישבו 28,000 אנשים במחנות. ב8 החודשים הראשונים שלאחר הכרזת המדינה, 1 מתוך 4 עולים נשאר במחנה, והשאר הסתדרו בכוחות עצמם.
מחנה העולים "שער-העלייה", 1950
בסוף 1949 ישבו במחנות יותר מ- 90,000 עולים. מכיוון שהעולים שהו זמן רב במחנות והעולים המשיכו להגיע ארצה, מחנות עולים הוקמו במהירות בכל הארץ, ללא תשתית מתאימה, בהתחלה במבנים שננטשו ע"י הצבא הבריטי - בעתלית, פרדס-חנה, רעננה, בנימינה, חדרה, ראש העין וכו'. לאחר מכן הוקמו מחנות עולים גם בבאר-יעקב, קרית-אליהו, קרית-מוצקין, רחובות וירושלים. 
התנאים במחנות היו קשים ביותר - צפיפות, מחסור במתקנים סניטאריים, אולמות שינה לעשרות אנשים ומזון דל, שהוכן במטבחים מרכזיים. יושבי המחנות היו מנותקים מהארץ ומהאוכלוסייה בשל מיקום המחנות, קשיי השפה של העולים ומתחושת העליונות של הוותיקים על העולים. מעט מאוד עולים קראו עיתונים או האזינו לרדיו. בנוסף, נאסר על יושבי המחנות לחפש עבודה מחוץ למחנות בזמן ששהו בהם. כתוצאה מכך, העולים ישבו חודשים בלי לעשות דבר, מדוכאים, מתוסכלים, חסרי אונים ותלויים בפקידים.
העולים גרו בחדרי שינה גדולים ובין משפחה למשפחה הפרידה מחיצה מאולתרת.
לאחר שלא נותר מקום בחדרי השינה, הוקמו פחונים ואוהלים. שירותים ומקלחות הוקמו מחוץ למקום המגורים ושימשו מספר רב של משפחות.

העולים אכלו בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום (במימון הסוכנות היהודית) ולא שילמו גם על כל יתר השירותים שקיבלו (חינוך ובריאות). בד"כ ארוחת הבוקר הייתה מורכבת מלחם שחור, מרגרינה או ריבה ותה. ארוחת הצהריים הייתה לרוב לא בשרית וארוחת הערב הייתה דומה לארוחת הבוקר. בכמה מחנות היה מחסור במזון שהחמיר את מצבם הבריאותי של העולים והגביר את הסיכויים להתפשטות מגיפות, גם בשל המחסור ברופאים ובציוד רפואי.
המחנות היו זמניים ולכן לא התפתחה בהם מערכת חינוך משמעותית, אך במספר מחנות הוקמו גני ילדים ובתי ספר, שבהם המורים והגננות נשלחו ע"י משרד החינוך. ילדים רבים במחנות נשלחו למוסדות של עליית הנוער וארגון ויצ"ו, אף על פי שהורים רבים סירבו לשלוח את ילדיהם שסייעו בפרנסת המשפחה.
בכל מחנה עולים היה מבנה שנועד להיות מבנה תרבות. היו בו מעט ספרים ועיתונים, והמורים שלימדו את הילדים העבירו בו לפעמים שיעורי ערב למבוגרים.

ב 9 באוגוסט 1951 פרץ מרד במחנה "שער העלייה" לאחר שאלפי עולים מעיראק התנגדו להתפנות למעברות (משום שהיה להם נוח לא לעבוד, ולזכות בתמיכה הכלכלית של הממסד, שכן במעברות היה עליהם לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמם) אחרי שהייה של חודשים במחנה. לאחר איומי המשטרה הסכימו 2,000 איש ועזבו את המחנה, ואילו האחרים התנגדו להעברתם.

שיעורי האבטלה במחנות היו גבוהים ביותר. מציאת עבודה הייתה קשה משום שבאותה תקופה היו הרבה מובטלים בישראל ורוב המחנות מוקמו בפריפריה. יתרה מזאת, רק מעטים מתושבי מחנות העולים היו מוכשרים למקצוע כל שהוא (כ- 6.7% בשנת 1950) ועוד 221 היו בעלי מקצועות חופשיים.

אולם מגורים במחנה העולים "שער העלייה", יולי 1949
אולם מגורים במחנה העולים "שער העלייה", יולי 1949
המצב הקשה במחנות העולים תואר על ידי ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, ד"ר גיורא יוספטל (הציטוט הובא מתוך אתר מט"ח, "המעברות" - מאת מרים קצ'נסקי:
  • "...כשחמישים איש ואשה, זקנים וילדים, נמצאים באולם שינה אחד, מן ההכרח שתתהווה אטמוספרה בלתי-אפשרית. אלה הם תנאי השפלה, אשר אסור לנו להחזיק אנשים בהם. במחנות ישנם פשעים סוציאליים מכל המינים, מלבד רצח, זנות, גניבות ואלימות. החומר הטוב הבא למחנות יורד בתוך זמן קצר ושוקע למצב של דפרסיה, עד שאין בכוח האנשים לעשות דבר, אלא לבכות בשקט. דובר על אחוז הנכים וכו'. אין זו שאלה של מספרים. אנשים אלה מכבידים על הקליטה; הם אוכלים את התקציב של הקליטה ואי-אפשר להחזיקם יחד עם הבריאים...צריך שהממשלה תדע ש - 47 נפש [באולם אחד] פירושם חומר-נפץ למדינה כולה, לא רק איום לסוכנות שתיכשל במלאכתה."
  • פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 29.3.1949, ארכיון ציוני מרכזי (אצ"מ)

התנאים הסניטאריים במחנות העולים היו ירודים ביותר, שאופיינו בזוהמה בחדר האוכל, צחנה וכן חסור בשמיכות. השירותים הציבוריים היו מלאים צחנה וזבובים. היו כמה ברזיות שמהן מילאו מים והביאו אל האוהל. במים האלו השתמשו לשטיפת ידיים ופנים, לשטיפת כלים ולרחצת הגוף. במחנות העולים ובמעברות התחילו להתפשט מחלות מעיים שונות.
יש לציין כי מפגשם של העולים מעיראק עם מחנות העולים היה לרוב טראומטי הרבה יותר מאשר זה של עולי אירופה, מפני שעולי אירופה שניצלו מהשואה התרגלו לנדודים, תנאי סבל ומחנות. אולם עולי עיראק שעזבו אורח חיים טוב, רכוש רב ומעמד חברתי גבוה התקשו להתרגל בתוך זמן מועט לרמת חייהם החדשה במחנות העולים, שהייתה ירודה משמעותית מזו שהייתה להם בעיראק.

  • המחנות היוו מקור לתעמולה עוינת בעולם כנגד העלייה לישראל. "מבחינה היסטורית, המחנות בישראל משקפים את אחד הכשלונות האירוניים ביותר בעולם. יהודים מחזיקים יהודים אחרים במחנות. נראה שלא למדו דבר מהטראגדיה שעברה עליהם." (תום שגב, 1949, הישראלים הראשונים, ירושלים 1984, עמ' 130).
מחנה עולים בית-ליד, 1949
המחנות הפכו להיות חבית אבק שריפה: מחד גיסא, גרו בהם אנשים ללא תעסוקה וללא עתיד, ומאידך גיסא, ראיה לחולשתה של מדינת ישראל ביכולתה לפתור את בעיית העקורים. כעבור זמן לא רב נמצא הפתרון לבעיה: מחנות העולים הפכו למעברות עולים, עם מבנים זמניים ויציאה לעבודה מאורגנת וקבועה עד שיימצא פתרון הדיור הסופי.





המעברות

מפת המעברות
מפת המעברות 1950-1952
כאמור, מצב העולים המחפיר במחנות העולים דחף למציאת פתרון מהיר, שכן היה מוסכם שהשארת מחנות העולים, פירושה "התפוצצות מוכרחת" קרובה.

הפתרון שנמצא בחודש מאי 1950 ע"י לוי אשכול (שהיה גזבר הסוכנות היהודית ומנהל מחלקת ההתיישבות שלה) הוא המעברה:
"...לשים קץ למחנות, לא להרחיב עוד את כוח קיבולם, להקים ברחבי הארץ שיכוני עולים או שכונות עולים, ואפילו לתקופת מעבר בלבד. שישתרעו מדן ועד באר-שבע . . . על פני כל הארץ. נוכל להפוך חלק מן האמצעים לכלכלה, שאנו נותנים לעולים לשם השקעה פרודוקטיבית." (נלקח מאתר ויקיפדיה)

במעברות, שהוקמו ע"י הסוכנות היהודית, בשיתוף משרד העבודה של ממשלת ישראל, העולים קיבלו מקום מגורים זמני באוהלים או צריפים, ונדרשו לעבוד כדי לקיים את עצמם (בניגוד למחנות העולים שבהם נאסר על העולים לעבוד, וכל צרכיהם סופקו ע"י הממסד). המעברות נבנו בן לילה מחומרי בנייה קלים שמהם הוקמו מבנים זמניים: בשלב הראשון אוהלים ואח"כ בדונים, שלאחר מכן הוחלפו בפחונים ובצריפונים שהיו צפופים ביותר (השטח של צריפון היה לכל היותר 10-15 מ"ר). באוהלים לא היודלתות, וכמובן שלא מנעולים, אך לא היה חשש מגניבות - לא היה מה לגנוב. לצד מבני המגורים הנ"ל, הוקמו צריפי עץ שבהם רוכזו השירותים במקום: בתי תינוקות, גני ילדים, בתי ספר, צרכניה, לשכת עבודה, מרפאה, בית כנסת וכו'. בכל מעברה הוקמה בנוסף גם תשתית זמנית, מתוך הנחה שהעולים ישהו זמן מועט במעברות, עד שייקלטו היקלטות קבע בחברה הישראלית. כל מבני המגורים במעברות, ללא יוצא מן הכלל, לא חוברו בשנים הראשונות לרשתות המים והחשמל. המבנים שהוקמו היו זמניים בגלל המחסור בכסף לבניית מבנים קבועים ומשום שזמן הקמתם היה קצר, ולא נדרשה השקעה מוקדמת בתכנון ובהכשרת השטח. גם השם "מעברה" שם דגש על היותה של התופעה זמנית. ראשית נבנו 40 מעברות שהגיעו לבסוף ל - 127, ובתוך פחות משנתיים חיו במעברות למעלה מ 220,000 בני אדם.
בסוף 1950 ובתחילת 1951 נקבע שעל כל משפחת עולים שאינה יכולה להסתדר בכוחות עצמה ובראשה אדם עד גיל 45, לעבור ממחנות העולים למעברות, אלא אם כן קיימות סיבות המעכבות את המעבר הזה, כגון סיבות בריאותיות.
גם משפחות שראשיהן היו מוגבלים בכושר עבודתם הופנו למעברות וקיבלו זיכיונות לחנויות ולבתי מלאכה במעברות.
עד סוף 1950 מספר יושבי המעברות הגיע ל - 93,000, וביניהם בלטו עולים משתי עליות גדולות, שהגיעו בתקופת המעברות: מעיראק ומרומניה.
בסוף שנת 1951, מספר יושבי השיכונים הזמניים (מעברות, בתי-עולים, מחנות-עבודה ומחנות מעבר) הגיע לשיא - 256,506 אנשים.
מעברה ליד נהריה, 1952
בתחילה, חולקו המעברות לארבעה סוגים:

  1. מעברות עירוניות (ליד עיר): יושביהן הועסקו בעבודות עירוניות.
  2. מעבריות מעורבות (ליד מושבות גדולות): יושביהן הועסקו בעבודות עירוניות או חקלאיות.
  3. מעברות כפריות באזורי ההתיישבות: יושביהן עסקו בחקלאות.
  4. מעברות עצמאיות: שנועדו להיות יישובים עצמאיים בעתיד, כמו קריית שמונה (חלסה) בגליל העליון או תל-ירוחם (מעברה עירונית) בנגב.

התפקידים והמטרות של המעברות:

  1. מציאת פתרון לבעיית קליטת העליות - דיור.
  2. פיזור האוכלוסין גם לדרום ולגליל.
  3. מעברות רבות הוקמו בסמיכות ליישובים וותיקים, במטרה לשתף את האזרחים הוותיקים בקליטת העלייה.
  4. לצמצם את תלות העולים בגורמי הקליטה, ולתת הזדמנות ליוזמה עצמית.


מעברת עמישב
אף על פי שהמעברות יועדו לעולים מכל הארצות, עד מהרה, רוב יוצאי אירופה הצליחו לצאת מהמעברות בזכות קשרי משפחה או בעזרת ארגוני עולים מארצות מוצאם. כך נותרו במעברות בעיקר העולים מארצות האיסלאם.
רבים מיהודי עיראק שעלו לארץ במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" שוכנו במעברת עמישב (מעברת פתח-תקווה). ראשוני המתיישבים בה היו עולי עיראק, ולאחר מכן באו עולים מפרס, ממרוקו, מארצות הברית, מרומניה ועוד.
מעברת עמישב
בית הקפה הראשון שנפתח במעברת עמישב הוקם בכניסה למעברה והיה בו מקלט רדיו ענקי. בערבים ובייחוד בליל שבת, היו אנשים נוהרים אל בית הקפה. בהתחלה מכרו בו תה (שנהגו לשתות בבתי הקפה בעיראק) ואח"כ גם קפה. היה שם מישהו שהגיש מים מג'ריקן ללקוחות כל הזמן על חשבון הבית.
מאוחר יותר נפתח בעמישב בית קולנוע והוקמה קבוצת כדורעף חובבנית.
במעברת עמישב פעלו שני בתי ספר בצריפים דלים ורעועים שבהם הציוד היה מועט. בחורף סבלו התלמידים והמורים מחום בלתי נסבל, ובחורף - מקור רב.






לפי מפקד שנערך בין תושבי הדיור הזמני - מעברות, מחנות עבודה, מחנות מעבר ובתי עולים (למעט שער-העלייה בחיפה) ב - 1 בינואר 1953 , מטעם האגף לסטטיסטיקה של מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, הייתה התפלגות העולים כדלקמן:
מס'ארץ מוצאמשפחות% (אחוזים)נפשות% (אחוזים)
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
פולין
רומניה
ארצות אירופה אחרות
עיראק
פרס
תימן, עדן
ארצות אחרות באסיה
אלג'יר, מרוקו, תוניס
לוב, טריפולי, טנג'יר
מצרים
צפון ודרום אמריקה
לא מוגדרים
3,030
14,659
1,695
18,071
3,887
3,323
2,172
3,778
4,319
1,788
24
3,508
5
24.3
2.8
30
6.5
5.5
3.6
6.3
7.2
3
-
5.8
8,205
34,424
4,337
79,175
16,455
12,214
7,421
12,745
17,463
6,878
54
11,673
3.9
16.3
2.1
37.5
7.8
5.8
3.5
6
8.3
3.3
-
5.5
.סך הכל60,254
משפחות
100%
211,044100%
מהטבלה ניתן להסיק שרוב דיירי השיכונים הזמניים היו בעיקר עולי עיראק ואחריהם עולי רומניה, וכן כי שני שלישים מתושבי הדיור הזמני בתחילת 1951 היו עולים מארצות האיסלאם.



התנאים במעברות חייבו שירותי בריאות רבים ומגוונים (רפואה מונעת, שכללה בדיקות היגיינה, חיסונים, פיקוח על חדרי אוכל וכו', וכן שירותי עזרה רפואית שוטפת ואשפוז), שסופקו על ידי קופת חולים הכללית, משרד הבריאות והדסה. בכל מעברה הוקמה מרפאה של קופת חולים.


קופת חולים במעברה ליד תל-אביב , 1949
החינוך במעברות

גן ילדים במעברת עמישב, 1954
ילדים לומדים במעברת כסלון, 1950
בספטמבר 1949 חוקק "חוק חינוך חובה" שקבע כי חובת הממשלה לספק שירתי חינוך לגילאי 5-12, חובת הרשויות המקומיות להשתתף בסיפוק שירותים אלה וכמו כן שעל ההורים מוטלת החובה לשלוח את ילדיהם לבית הספר באופן סדיר. אולם מספר התלמידים הכפיל את עצמו מ תש"ט לתשי"א (הגיע ל 184,797 תלמידים) ויצר מעמסה כלכלית על הממשלה. היה מחסור במבנים נאותים, בשולחנות, בכיסאות, בספרי לימוד. בנוסף, היו מעט מורים, מספר המשרות גדל גם הוא פי 2: מ 4,153 ל - 8,440 והסמינרים לא יכלו להכין מספיק בוגרים. לכן מורים לא מוסמכים החלו לעבוד במערכת החינוך, הרבה מהם מהעולים עצמם, שלא ידעו מספיק טוב את השפה העברית והיו ללא הכשרה פדגוגית. המורים המוסמכים העדיפו לעבוד במרכזים מבוססים, ואילו המורים הבלתי-מוסמכים, יחד עם מורות צה"ל לימדו במעברות. גם ההוראה עצמה במעברות הייתה קשה יותר מההוראה ביישוב הוותיק משום שהיה צורך בהקניית השפה העברית ברמות שונות ועקב מוצאם השונה של הילדים. גם תנאי המצוקה, התברואה ופגעי הטבע הקשו על תהליך ההוראה. במיוחד היה קשה מצבן של המשפחות ברוכות הילדים, שרובן הגיעו מארצות האיסלאם, שמסיבות כלכליות נאלצו לשלוח את ילדיהם לעבוד, במקום ללמוד בבתי הספר, כפי שמחייב "חוק חינוך חובה". בעיה נוספת הייתה הבנות שלא נשלחו ללמוד בגלל המסורת שבנות אינן לומדות, וגם מפני שהיה עליהן לעזור לאימהות שלהן בהחזקת משק הבית. 
ניתן היה לראות בבירור שבתי הספר של המעברות נמצאו במצב נחות בהשוואה למערכת החינוך הכללית.


התעסוקה במעברות

רבים מיושבי המעברות הועסקו באותן שנים בעבודות יזומות, עבודות דחק, עבודות סעד ועבודות פיתוח ציבוריות (כגון סיקול, ייעור, סלילת כבישים, בניין, מפעלי מים ופיתוח, עבודה בקטיף, בבציר ובנטיעות . זו הייתה עבודה ששכרה היה נמוך ומסובסד - אך כנראה עדיף על חיי בטלה וניוון חסרי תועלת במחנות העולים על חשבון הסוכנות). בתקופת העלייה ההמונית, היו הרבה יותר עולים ממשרות, וכן הרבה מן מהעולים היו חסרי ידע והכשרה מקצועית, במיוחד אנשי המעברות שלא נקלטו ביישוב הוותיק בכוחות עצמם. מנגנון הקליטה נדרש לדאוג לתעסוקה לעולים.


חורף 1950-1952

בחורפים תשי"א ותשי"ב פקדו שיטפונות קשים את תושבי המעברות, שגרמו לנזקים לאוהלים, לבדונים ולרכושם המועט של יושביהם. בחורף תשי"ב (1951-1952), שהיה החמור מביניהם, פונו 1,600 משפחות מתוך 65,000 המשפחות שגרו במעברות. הממשלה גייסה את צה"ל לעזור למעברות. החיילים חפרו תעלות ניקוז, ניקו את המעברות, דאגו לאספקת מים, עזרו בתיקון האוהלים והמבנים שנפגעו, פינו את האשפה, סיפקו את העזרה הרפואית שנדרשה, כינסו את הילדים והעסיקו אותם (למעלה מ 1,000 ילדים הועברו למחנות צה"ל, עד שישתפר המצב). היישוב כולו נקרא להתגייס למפעל "קורת גג" ולאכסן בבתיו את ילדי המעברות שנפגעו - כך הוכרז על מבצע "כסות חורף" ו"יד למעברה".




מעברה בחורף לאחר שירד שלג

הצפה ממי הגשמים בשטח המעברה
















סוף תקופת המעברות

תקופת המעברות הסתיימה בקצב איטי יותר מהקצב שבו היא נוצרה. מתחילת 1952 החל מספר המעברות להצטמצם. מתחילת 1952 ועד למאי 1955 (במשך יותר משלוש שנים), ירד מספר תושבי המעברות מ - 157,147 ל 88,116 (כמעט פי 2). רוב עוזבי המעברות עברו לשיכוני קבע בין השנים 1957-1960. בסוף 1963 נותרו במעברות 15,300 אנשים.
חלק מן המעברות הפכו לעיירות פיתוח (לדוגמה: ירוחם, קריית מלאכי, שדרות, נתיבות, בית שאן, מגדל העמק, קריית שמונה ויבנה). חלקן הפכו לשכונות בפרברי הערים (לדוגמה: גבעת אולגה בחדרה, עמישב בפתח תקווה, הקטמונים בירושלים ורמת אליהו בראשל"צ). היו מעברות שזכרן נמחק מהמפה (לדוגמא: צמח, זרעין, נורים, נעמן ועין שמר).
אף על פי שהמעברה הייתה מקום מגורים זמני, ככל שהתושבים חיו במעברה יותר שנים, כך תהליך הסגירה שלה היה קשה יותר, משום שעם הזמן נוצרו קשרים כלכליים וחברתיים, אנשים נקשרו למקומות עבודה במקום יישוב מסויים ולא היו מוכנים לוותר על המקום שלהם במעברה ולהתרחק מעבודתם. אחרים סירבו להתפנות ודרשו פיצוי כספי גבוה, בגלל התייקרות מחירי הקרקע במקום. בד"כ האנשים שנשארו במעברות היו חלשים יותר מבחינה כלכלית שלא יכלו לרכוש מקום מגורים קבוע.


  • השתלבותם החברתית של עולי עיראק בישראל

עולי עיראק התאצמו לשמר את תרבותם הערבית העיראקית בארץ, במקביל להתיישבותם בתרבות הישראלית-אשכנזית. הם למדו את השפה העברית ששימשה אותם ליום-יום, אך במשחה עדיין דיברו ערבית והמשיכו לשמוע תחנות רדיו ערביות. בנוסף לכך, הם הקימו בתי קפה (כמו בית הקפה "נוח" בשכונת התקווה).
בניגוד לעולים שהגיעו מארצות איסלאם אחרות, התאפיינה העלייה מעיראק בפריסה יישובית בדומה לזו של העלייה מאירופה - התרכזות בעיקר בערים הגדולות ובפרבריהן והרבה פחות בפריפריה.
יהודי עיראק הצטיירו כציונים אותנטיים באמת ואילו את הממסד היישובי האשכנזי האשימו בעיכוב עלייתם. העולים העיראקים ציינו שהם הותירו מאחוריהם בתים ורכוש רב, הוכחה לכך שמניעי עלייתם היו ציוניים טהורים. בנוסף, הם הדגישו את תרומתה העצומה ורבת השנים של יהדות בבל לעם היהודי.
לצד החרדות של הוותיקים בישראל ממהפך דמוגרפי בהרכב העדתי של האוכלוסייה היהודית בארץ וכן הסטריאוטיפים השונים על המזרחים, התפתח בחברה הישראלית דימוי ייחודי של היהודים העיראקים כאנשים סבלנים ומשכילים, עירוניים (שכן חלקם הגדול חיו בבגדד, בירת עיראק), בעלי חינוך אנגלי ובעלי פוטנציאל השתלבות גבוה בחברה הישראלית. 


עם זאת, חלה פגיעה קשה במעמדם החברתי של יהודי עיראק, יחד עם שאר עולי ארצות האיסלאם, שזכו ליחס מזלזל מפני האשכנזים, שראו את עצמם כמתורבתים, נעלים, מפותחים, משכילים ומודרניים יותר. לדוגמא: עולי אירופה אכלו בסכין ובמזלג, דבר שלא היה נהוג אצל כל עולי ארצות האיסלאם. בנוסף, האשכנזים נתפסו כמייצגי הציונות, שבנו את המדינה ועמדו מאחורי המפעל הציוני, שאליו הצטרפו יהודי עיראק רק עתה.
שמעון בלס מספר על הפגיעה במעמד החברתי של עולי ארצות האיסלאם בספרו "המעברה" (הציטוט לקוח מתוך המאמר "מבצע עזרא ונחמיה - עליית יהודי עיראק, מאת חיה רגב וד"ר אביגיל אורן, אתר מט"ח):

"הכול נשתכח מלב הבריות: הייחוס, שם המשפחה, המעמד, הכול. המוּסר אינו אותו מוּסר אבות. האישה אינה אותה אישה, הבן אינו אותו בן, האב אינו אותו אב... מה יש לדבר? הקערה נהפכה על פיה...
הנה אני, אליהו עיני. הרי שם משפחתנו ידוע לכול. מי לא יכירנו? בעיראק ישבנו בין שֹרים, סֵנָטוֹרים ושיח'ים. כשהייתי נכנס לטרקלינו של השיח' היו כל הנוכחים קמים על רגליהם. כאן – מי מכיר אותי? נעשיתי אחד מאלה עמי הארץ. זה גורלנו...
בעיראק היה כל אחד מוצא את מקומו בחברה. בוועדי הקהילה, למשל, מי היה נכנס? אנשים מכובדים, רבנים, סוחרים אמידים, בעלי קרקעות, פקידים ממשלתיים גבוהים; בקיצור, אנשים שהמילה היוצאת מפיהם זוכה לאוזן קשבת. אנשים כאלה ודאי מסוגלים לנהל ענייני הקהילה. כי עליך לדעת, עמי הארץ שאינם מסוגלים לכלכל ענייני קהילה שלמה? ההמון זקוק למנהיגים. ראה מעברה זו. יותר מעשרת אלפים איש יש בה ואין לכל הציבור הזה אף נציג אחד. זהו, הרי אמרתי לך: הקערה נהפכה על פיה!"

© מתוך: בלס, שמעון. (תשכ"ד). המעברה. תל אביב: עם עובד.

ישראלים ממוצא עיראקי שתרמו רבות בתחומים שונים למדינת ישראל:
סמי מיכאל - סופר מוערך ונשיא האגודה לזכויות האזרח.
צבי יחזקאלי - מגיש, כתב ופרשן לענייני ערבים.
שלמה מעוז - כלכלן בכיר בישראל.
בנימין בן אליעזר (פואד) - פוליטיקאי, מועמד לנשיאות ויושב ראש מפלגת העבודה בדימוס.
רוני סומק - משורר, סופר ואמן הידוע גם ברחבי העולם.
עזרא קורין - רופא מומחה, חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
סמי פרג' - צלם מוערך בהיסטוריה של מדינת ישראל, בעל פיתוחים חשובים בתחום הצילום.
יוסי אלפי - איש תיאטרון, סופר, מורה ואיש תקשורת, ייסד את תיאטרון גבעתיים.
גורי אלפי - בנו של יוסי, שחקן, קומיקאי וסטנדאפיסט מוכר.
שלמה הילל - חבר כנסת לשעבר. שר הפנים ושר המשטרה בדימוס.
משה לוי - הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל.
קובי פראג' - שחקן ובדרן מוביל בתעשייה.
אריה אליאס - שחקן קולנוע מפורסם, זוכה פרס אופיר על מפעל חיים.
אלי יצפאן - מהבדרנים הותיקים והמובילים בתחום. מנחה וסטדנאפיסט.
שמעון בלס - סופר ופרופסור, זוכה נשיא המדינה לספרות (2006)
שלום דרוויש - סופר, משורר ועורך דין ששימש גם כחבר בפרלמנט העיראקי בשנות ה-40.
שמעון מזרחי - יו"ר קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב וחתן פרס ישראל בספורט (2011).
אדמונד לוי - כיהן כשופט בבית המשפט העליון.
אורי גבריאל - שחקן תיאטרון, קולנוע וטלויזיה מפורסם. זוכה פרס אופיר לשנת 2005.
משה משיח - מנכ"ל משרד הבריאות ובית החולים וולפסון לשעבר.
עזרא מני - איש מודיעין, מומחה לשפה הערבית וחתן פרס ישראל לבלשנות.
יוסף שמש - איש מוסד שתרם רבות לחיל האוויר הישראלי.
מוטי מזרחי - אמן רב תחומי העוסק בין היתר בצילום ופיסול.
אורי עמית - ראש העיר השלישי של רמת גן.

2 comments:

  1. יובל יקר,
    תענוג לקרוא את הבלוג שלך,
    הוא מפורט ומעניין מאוד,
    ניכר כי אתה משקיע מאמצים רבים באיסוף המידע וכתביתו.
    על המעברה: "שער העלייה" יש שיר מקסים של הזמרת חוה אלברשטייןhttps://www.youtube.com/watch?v=2cCNM5LSl_I
    ממליצה להאזין ולראות את המילים.
    כל הכבוד לך!
    רותי

    השבמחק